<h1>חדושי רבינו משה חלאוה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
וכתב הרב אדוני אבי ז"ל בפ"ק דב"ק, בההיא דבכור שנטרף תוך שלשים יום אין פודין אותו. פירש רש"י ז"ל נטרף ומת וכל שכן מת מעצמו. ולדבריו דווקא תוך שלשים, אבל לאחר שלשים והוא מת פודהו ואפילו בקבר, דממונא הוא דחייב לכהן.
<h2>דף צט:</h2>
וכתב אדוני אבי ז"ל בקמא פרק הגוזל עצים גבי ההוא דטבח אומן שקילקל, אם בשכר חייב ואם בחנם פטור הדיוט בין בשכר בין בחנם חייב, ושכר זה כיצד כל שפסק שכר וזה הטבח משך או הגביה הבהמה ושחט אע"פ שלא קבל שכר עדיין חייב, דעל דעת [שכר] שחט ומשך. אבל אם לא משך ולא הגביה אלא שחט בהמה על גבי קרקע ולא קבל השכר אינו נושא שכר אא"כ הקדים לו דינר, וכר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, ואיזהו אומן דבחנם פטור, כל שהומחה למין ששוחט, ולא בעינן לכל המינין, כעובדא דר' יוחנן דא"ל תא אייתי ראייה דמימחית לתרנגולין. ועל מי להביא ראייה, על השוחט שהוא מומחה, ולא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיייה. והיכי מייתי ראייה דאינו מומחה, לא ראינוה אינה ראייה. ושמעינן משמעתין דטבח מותר ליטול שכר. ומיהו דווקא שכר טירחא, דשכר הזאה וקידוש אסור. ומעתה הנוטלין כרכשות מהכשרות ולא מהאסורות, אשתכח דלאו אגר טירחא הוא. ועוד דיש לחוש כל שנוטל מהכשרות ולא מהאסורות שמא יכשיר. והראב"ד ז"ל היה נוהג להתנות עם הטבחים כך וכך לשנה, ואחר [כך] אומר להם שיקחו הכרכשות. ובמקום שנהגו שאין השוחטין נוטלין הכרכשות, אלא שכרן מגבית הקהל, והכרכשות נותנין לשמש הקהל או לממונים אחרים, זה מנהג כשר. וכשנוטלין שכרן מן התיבה נמצאו שומרי שכר אפילו לעופות, שאם יטול הכרכשות לא יתחייב בעופות אלא אם כן התנו שיהיו העופות בכלל.
